לידינגה

תקציר:
סיפור מרטיט וארוך, הממחיש עד כמה יהודי אינו יכול לחזות את השפעותיו הברוכות של כל מעשה טוב שהוא עושה: אפרים גרינברג הגיע לאושוויץ עם אשתו ושני ילדיו, משפחה חסידת בעלז שהוגלתה עם יהודי אירופה ברכבות המוות לאושוויץ. ההלם שאחז את המשפחה הצעירה היה מצמית. מי היה מאמין שיש בעולם כזה רוע? אפרים, שנשא עמו דברי ערך וסכומי כסף, נתן את אשר לו כשוחד לכמה מרצחים להצלת חיי אשתו והילדים, שהגיעו לאחר מסע עקלתון לעיר פסט בהונגריה, ושם הסתתרו ברחמי שמים עד תום ימי הזעם. אפרים עצמו נותר באושוויץ ונערך, בתפילות בעיקר, לקרב על חייו. הוא נשבע לעצמו להיאבק כל עוד נשמה באפו, ואחז בשרידי האמונה בכל כוחו. והוא הצליח לשרוד. בהיפתח השערים מצא את עצמו מזה-רעב, שבור-לב, חולה-שחפת ובודד בבית-חולים בשבדיה שבסקנדינביה. בשורה של חסדים גלויים הצליח אפרים לאתר את אשתו, ששמה את פעמיה לשבדיה. המשפחה התאחדה מחדש, שוב דמעות, אבל הפעם שונות מקצה לקצה מדמעות הפרידה על אדמת אושוויץ הארורה. אפרים גרינברג התעשת מהר. הוא מצא להם קורת גג בפרבר שבדי, ומאחר והיה לו ידע ורקע בתחום השעונים, פתח חנות לתיקון שעונים. עד מהרה שִמעו, מומחיותו ויושרו הגיעו לכל העיר ולערים שכנות. הלקוחות צבאו על חנותו, הוא ראה ברכה, הכסף היה מצוי בכיסו. אפרים ואשתו שהתבססו כלכלית פתחו את ליבם לניצולי השואה הרבים שהגיעו אף הם לשבדיה. בכל יום שישי היו נוסעים עם מאכלים ערבים ל'לידינגה'. מפעל ההצלה למען בנות ישראל שהוקם בלידינגה 'לידינגה' היא עיירה קטנה סמוך לשטוקהולם, בירת שבדיה. בין אלפי הפליטים היהודים ששטפו את רחובות שבדיה היו עשרות בנות צעירות שאיבדו את כל משפחתן בימות המלחמה הנוראה. היו ארגונים נוצריים שאספו בנות כמותן מתוך רגשי חמלה, וניסו להשיב להן את צלם האנוש שנגזל ונסדק במחנות. היו גם ארגונים ציוניים ורפורמים שקלטו בנות יהודיות ניצולות, והקימו עבורן מעין קייטנות, כשהמגמה היתה להעלותן למדינת ישראל ההולכת ומוקמת. היו גויים רחמנים, בעיקר עריריים, שאמצו בנות. לניצולות האומללות לא היתה יכולת התנגדות. שני אנשים נלחמו בגפם נגד הארגונים והגויים, וניסו להציל כמה שיותר בנות שלא יאבדו לעם ישראל: רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצ"ל. הרב יעקבזון היה איש 'ועד ההצלה' ו'קרן התורה', שלפני השואה התמנה לרבה של קופנהגן. הרב וולבה, שלמד בקלם, ונתינותו הזרה חייבה את יציאתו משם, הגיע לזמן קצר לשבדיה. שניהם, כך הסתבר למפרע, היו שליחי ההשגחה להציל כמאה מבנות ישראל ע"י המוסד שהקימו בעיירה 'לידינגה'. רופאת השיניים והשעון היקר יום אחד נכנסה אישה הדורה לחנות השעונים של גרינברג. היא הוציאה מתיקה בהתרגשות ניכרת שעון גדול ועתיק. "אדוני הנכבד, תוכל לתקן לי את השעון הזה?" השען הפנה את מבטו אל השעון והשיב לה: "אחרי שאבדוק אוכל להשיב לך". "אתה מוכן לבדוק ולומר לי?" הוסיפה לשאול. "גם הבדיקה אורכת זמן. לפחות שעתיים. אם הגברת רוצה היא יכולה ללכת לעיסוקיה ולחזור בעוד שעתיים. אני מקווה שאז אוכל כבר לומר לך". הלקוחה הרהרה קמעה. "תראה", אמרה לאפרים גרינברג, "אני לא כל כך רוצה להשאיר את השעון ללא השגחה. אתה בטח מבין… זה שעון מאוד יקר". "אני מבין. את יכולה אם תרצי לשבת על כיסא ולחכות". הוא גרר כיסא מרובע ובו רצועות בד עבות לפינת החדר. היא חככה בדעתה והחליטה שראוי הוא מתקן השעונים לאמונהּ. "כמה זה יעלה לי?" הקשתה לסיום, "גם את זה קשה לי לומר לפני שאבדוק", השיב גרינברג. ניכר היה שאינה ששה להיפרד מכספה. אדון גרינברג הרגיע אותה: "על הבדיקה לא אטול תשלום". "סיפורן של בנות שכולות ממשפחתן, ניצולות ממחנות המות, שנתגלגלו לארץ הצפון ושיקומן הנפלא שם".

עותקים