פעם היינו

תקציר:
"אחרי שלושה ימים בארץ קיבלתי איזה עבודה, טכנאי מתכת. אפילו שאמרתי לאיזה איש פיקוח-שמיקוח שאני טכנאי שיניים, הוא אמר: יותר טוב טכנאי מתכת. זה היה חודש פברואר. כשהגענו לפה היה חושך. האיש פיקוח-שמיקוח הביא אותנו לצריף. טוב שהיה חושך, אחרת לא היינו נכנסים. לא היו חלונות. דלתות אם רצו סגרו, אם לא נשארו ככה. אשתי התיישבה על מזוודה בוכה. שני הילדים אחזו יד ביד. אז נזכרתי איך אמר איש הסוכנות: קריית גת רבע שעה מתל אביב. אפשר אפילו באופניים. באנו לחיפה באונייה, ירושלים שמה. ילדיי חייכו. אשתי דאגה. יהיה בסדר, אמרתי לה. ברציף הנמל בא האיש הזה מהסוכנות, לא דיבר הונגרית. הוא דיבר שפה לא מובנת. אני נתתי לו סימן כן בראש. מסכים לכל מילה שאמר. הרגשתי טוב. יש עבודה, אמרתי לעצמי. טכנאי מתכת." זהו אחד מעשרות הסיפורים שמביא אברהם מורדו בספרו השמח-עצוב-מרגש מחיי הזקנים הנאספים בכל יום ראשון במועדונם בבית וקס ופורקים זיכרונות מחייהם.

עותקים